יום חמישי, 30 באפריל 2009
יום רביעי, 29 באפריל 2009
יום רביעי, 18 בפברואר 2009
תולדות חיי ביאטריקס רות
החיים באוסטריה סבתי נולדה בשם ביאטריקס רות קראו לה ביאטריקס כי לסבתא שלה קראו בתיה וחיפשו שם דומה אך שם מקובל, בתאריך 23.11.1926 בעיר וינה שהיא בירת אוסטריה, היא נולדה להורים שהכירו בגיל 20 באוסטריה, מוצא משפחתה של סבתי הוא מפולניה שני הוריה הגיעו עם בני משפחתם בנפרד בשנת 1916. שם למעשה הוריה הכירו.. והתחתנו.
המעמד החברתי של אמא של סבתי היה במעמד הביינים ואמא שלה הייתה מנהלת חשבונות שעבדה אחרי הצהריים בסביבות 4 
פעמים בשבוע. אביה היה סוחר עצמאי אשר הלך בבוקר, בא בערב. סבתי הייתה בת יחידה מפונקת לאב בשם בצלאל "סלו" ואמא בשם פאני גולד. עד גיל 6 היא התגוררה יחד עם הוריה סבא וסבתא ברחוב קרלמאיזל גם כן בוינה. בהיותה בת 6 היא היא עברה עם הוריה בלבד לרחוב רפאל 1א'. היו לה בוינה רק שכנים יהודיים והם הסתדרו טוב אחד עם השני. סבתי מספרת על ילדותה: בהיותה בת 6 היא נסעה לראשונה לפולניה לביקור אצל קרוביה, והיא אומרת שהיא נהנהתה מאוד ויש לה זיכרונות טובים מהטיול הזה. לאחר שסבתי הייתה הולכת לגן\ביה"ס היא הייתה נוהגת לבלות בבית של סבא וסבתא שלה שנמצא בקרבת מקום, אז לא היה חוגי ג'ז או בלט או סטפס והמשחקים שהם שיחקו אחר הצהריים היו ברחוב ואצל סבא וסבתא שלה היו גינה גדולה אשר בה הם היו משחקים, בחורף הילדים נסעו על סקטים על הקרח וגלשו על מגלשות. ביום שישי בערב ובמוצאי שבת היא וחברותיה הלכו לבית הכנסת אשר היה בקרבת מקום ושם היה לה בילוי מפגש עם חברות, לסבא שלה זה היה מקום להתפלל. סבא וסבתא שלה היו דתיים ולכן בביתה היה גם מטבח כשר בשביל שהסבא והסבתא יוכלו לאכול גם כן. בימי ראשון הקייצים הם היו נוסעים ליערות מסביב לוינה, סבתי טוענת שילדותה הייתה מאושרת מאוד, היו לה חברות רבות, משחקים לשחק ודודים להיפגש, הם נהגו לחגוג את כל החגים היהודיים יחד עם כל בני המשפחה בחגיגה גדולה בבית של סבא וסבתא לפעמים בחגיגות אלה הם אפילו הגיעו ל- 40 אנשים, לטענתה היא נהנתה מאוד, והיה לה מסגרת משפחתית מאוד חמה. בביה"ס היא הייתה תלמידה טובה, ובגיל 10 היא עברה לגימניסה (שהיא הציבה אתגרים חדשים, ועוד 8 שנים לימודים) אך בגלל עליית הנאצים לשלטון, סבתי נאלצה יחד עם אמה בלבד להתגורר על חודש בדירה אחרת עדיין בוינה. סבתי נאלצה לעזוב את הלימודים, את ההורים, ואת הסביבה המוכרת. ובעקבות זאת היא הגיעה ללא הכנה מוקדמת לפלסטינה(ישראל כיום) כאשר הייתה בת 12 בלבד. העלייה ארצה בדצמבר 1938 סבא וסבתא שלה נסעו לפלסטינה בעלייה לגלית. ושוב סבתי ואמא שלה נדדו למקום אחר. (היא מספרת שכל כמה שבועות הם נאלצו לעזוב את מקום המגורים שלהם ולנדוד). במרץ 1939 אמא שלה קיבלה הודעה שניתן לשלוח את סבתי בעלייה לגלית (עליית ילדים) לפלסטינה. ביינתים, אביה (אשר נדד בכל אירופה) הגיע לפריז ואם כיבוש הגרמנים בצרפת הוא קיבל ויזה לסין, (וכך הוא הגיע לסין בשנת 1939). הוא שהה בזמן שנות המלחמה בשנחאי. אמא שלה שנאלצה לעזוב את וינה, התלבטה אם להגיע לבעלה בדרך כשרה או לפלסטינה (לבת שלה) בדרך לא כשרה (עלייה לא לגלית). היא בחרה להגיע לבתה שבפלסטינה. אחד הגורמים שהשפיעו על עלייתה של סבתי ארצה זה הוא ליל הבדולח הנורא אשר בוא היא מתארת: "בתי כנסת נשרפו, חלונות נשברו, המוני יהודים צוו לצחצח ולשפשף את המדרכות, היהדים הושפלו ותהעללו בהם". נאצים הגיעו לבית לדירה של סבא וסבתא שלה, הסבא שלה התחזה לחולה. את כל החפצים שהיו מוכנים לנסיעה שלהם לפלסטינה (כי היו להם בני משפחה פה), הנאצים פתחו, ואת כל תכולת המזוודות זרקו החוצה. דודיה נעצרו והובעו למחנה מעצר, אך סבתי, אמא שלה, סבתא וסבא שלה ניצלו. מלבד ליל הבדולח כל האנטישמיות שנעשתה באירופה דחפה את סבתי ומשפחתה לברוח משם בחשש שמשהו רע יקרה להם. סבתי אומרת: : "השלטון הנאצי התחיל במרץ 1938, לאחר כמה ימים אבא שלי ברח (מכייון שהנאצים רדפו אחריו) בהיותי בת 11 בלבד. את הדירה נאלצנו לעזוב ואימא שלי
ואני עברנו לגור עם סבתא וסבא שלי." היא מספרת שכל כמה שבועות הם נאלצו לעזוב את מקום המגורים שלהם ולנדוד. סבתי הגיעה לישראל ב- 21.3.1939, כמה חודשים לפני פריצת מלחמת העולם השנייה. בהיותה בת 12 והיא נאלצה לשנות את שמה לתמר כי הם היו צריכים לבחור שם ישראלי מתוך רשימה של שמות וסבתי בחרה בשם זה. כאשר היא נאלצה לעזוב את וינה ולהעלות לכיוון ישראל היא תחילה נסעה ברכבת לעיר נמל בשם טריאז באיטליה ולאחר מכן הם שתו באונייה מטריאז לנמל חיפה. בארץ כאשר היא רק הגיעה לארץ היו התקפות של ערבים והיא נאלצה לנסוע באוטובוסים משוריינים מחשש לפגיעה. מהיגעה לישראל היא עברה לירושלים לפניימיה בצפון טלפיות היא מספרת על שנתיה הראשונות בפנימייה שהיא הגיעה לפנימיה בירושלים, בהייתה צעירה ביותר, ולטענתה היא סבלה שנתיים קשות (בגלל הנהלת הפנימייה שלא היה לה מושג בטיפול בילדים), סבתי לא ידעה עברית, וכך גם השאר הילדים בפניימיה אך היה ביניהם תקשורת כי כולם ידעו את השפה הגרמנית. שם הם עבדו 5 שעות ביום, ולמדו 4 שעות ביום. מי שהייתה האחראית לעליית הנוער הייתה גברת הנרייטה סול ולסבתי חשוב להזכיר את זה כי אותה גברת הגיעה לעיתים קרובות לפנימייה וכל הילדים התרגשו מזה. באותו הזמן הוצא הספר הלבן שהיה נגד עליית יהודים לארץ ישראל. ואז התחילו שביתות מחאה וגם היא הייתה חלק מזה. ובנוסף פרצה מלחמת העולם השנייה וכל הילדים דאגו לקרוביהם שנשארו באירופה. אחרי שנתיים שסבתי שהתה בפנמיימיה בירושלים כל קבוצת הילדים עברו במסגרת עליית הנוער להכשרה לקיבוץ עין גב שעל יד הכינרת. לטענתה אלו היו השנתיים המאושרות בחייה. לאחר מכן הם עברו להכשרה לפרדס חנה ומשם בגלל תנאים מסוימים סבתי עברה לת"א, לאמא ולסבא שלה אשר חיו יחדיו. והלכה שם לקורס מטפלות מדופלמות לתינוקות ולנשים בהריון. את זאב סבא שלי, היא פגשה בעין גב בהיותה בת 15. דרכיהם נפרדו, סבא שלי התגייס לצבא הבריטי וסבתי הגיעה לת"א, במקריות הם נפגשו בחיפה בהיותה בביקור שם והם התחילו בשלב הזה להתכתב, מההתכתבות התפתח רומן.... וחתונה. הם התחתנו ב- 6 לפברואר 1947. היא נחגגה בקפה וינה ברחוב העלייה בת"א שהיה שייך לדודים שלה. וסבתי אמרה שהיה לה נחמד מאוד והם גם רקדו ונהנו וכל המשפחה הייתה. ב- 1948 בערך במאי אביה של סבתי הגיע משנחאי אל פלסטינה. 
סבתי וסבא שלי התגוררו יחדיו ברמת גן ברחוב ז'בוטינסקי. אז פרצה מלחמת השחרור, סבא שלי התגייס למלחמה והשאיר את סבתי בהיריון עם דוד שלי עמוס. עמוס בנה הראשון נולד ב- 28.12.1948. לאחר 3 שנים סבי וסבתי עברו לשיכון קבע בחולון בשכונת רסקו רחוב קונגרס. שם נולדה ליאורה ביתם השנייה ב- 30.3.1952. ושלוש שנים לאחר מכן נולדו התאומות רותי ונעמי (שהיא אמא שלי).בשנת 1954 הוריה וסבא של סבתי חזרו לוינה, ונפטרו שם תוך שנתיים. סבתי וסבי ומשפחתיה עברו לבאר שבע עקב העבודה של סבי, והם נשארו שם במשך תקופה של 10 שנים. לטענתה אלה היו שנים טובות ויפות לכולם. לאחר מכן הם חזרו לת"א, לגור בבית בצהלה שם גם עמוס דודי התחתן וסבתי התחילה לעבוד בעיצוב פנים של רהיטים. היא מספרת שכל ילדיה כבר התחתנו הולידו לה 9 נכדים אשר כולם חיים יחדיו בתור משפחה מאוחדת ומלוכדת. סבתא שלי וסבא שלי חיים בעושר ואושר בנווה שרת פילדפיה 7. תחביב אהוב של סבתי זה לאסוף ינשופים ויש לה בערך 350 ינשופים, היא אוהבת לראות מיצגות באינטרנט ועבודות יד אומנותיות. ושל בעלה תחביביו קריאה ובעבר הוא צייר יפה מאוד וגם כן כתב שירים.
כיום יש לה נכד אחד נשוי,ובראשון באוגוסט 2009 עלה נכדה באחרון לתורה
פעמים בשבוע. אביה היה סוחר עצמאי אשר הלך בבוקר, בא בערב. סבתי הייתה בת יחידה מפונקת לאב בשם בצלאל "סלו" ואמא בשם פאני גולד. עד גיל 6 היא התגוררה יחד עם הוריה סבא וסבתא ברחוב קרלמאיזל גם כן בוינה. בהיותה בת 6 היא היא עברה עם הוריה בלבד לרחוב רפאל 1א'. היו לה בוינה רק שכנים יהודיים והם הסתדרו טוב אחד עם השני. סבתי מספרת על ילדותה: בהיותה בת 6 היא נסעה לראשונה לפולניה לביקור אצל קרוביה, והיא אומרת שהיא נהנהתה מאוד ויש לה זיכרונות טובים מהטיול הזה. לאחר שסבתי הייתה הולכת לגן\ביה"ס היא הייתה נוהגת לבלות בבית של סבא וסבתא שלה שנמצא בקרבת מקום, אז לא היה חוגי ג'ז או בלט או סטפס והמשחקים שהם שיחקו אחר הצהריים היו ברחוב ואצל סבא וסבתא שלה היו גינה גדולה אשר בה הם היו משחקים, בחורף הילדים נסעו על סקטים על הקרח וגלשו על מגלשות. ביום שישי בערב ובמוצאי שבת היא וחברותיה הלכו לבית הכנסת אשר היה בקרבת מקום ושם היה לה בילוי מפגש עם חברות, לסבא שלה זה היה מקום להתפלל. סבא וסבתא שלה היו דתיים ולכן בביתה היה גם מטבח כשר בשביל שהסבא והסבתא יוכלו לאכול גם כן. בימי ראשון הקייצים הם היו נוסעים ליערות מסביב לוינה, סבתי טוענת שילדותה הייתה מאושרת מאוד, היו לה חברות רבות, משחקים לשחק ודודים להיפגש, הם נהגו לחגוג את כל החגים היהודיים יחד עם כל בני המשפחה בחגיגה גדולה בבית של סבא וסבתא לפעמים בחגיגות אלה הם אפילו הגיעו ל- 40 אנשים, לטענתה היא נהנתה מאוד, והיה לה מסגרת משפחתית מאוד חמה. בביה"ס היא הייתה תלמידה טובה, ובגיל 10 היא עברה לגימניסה (שהיא הציבה אתגרים חדשים, ועוד 8 שנים לימודים) אך בגלל עליית הנאצים לשלטון, סבתי נאלצה יחד עם אמה בלבד להתגורר על חודש בדירה אחרת עדיין בוינה. סבתי נאלצה לעזוב את הלימודים, את ההורים, ואת הסביבה המוכרת. ובעקבות זאת היא הגיעה ללא הכנה מוקדמת לפלסטינה(ישראל כיום) כאשר הייתה בת 12 בלבד. העלייה ארצה בדצמבר 1938 סבא וסבתא שלה נסעו לפלסטינה בעלייה לגלית. ושוב סבתי ואמא שלה נדדו למקום אחר. (היא מספרת שכל כמה שבועות הם נאלצו לעזוב את מקום המגורים שלהם ולנדוד). במרץ 1939 אמא שלה קיבלה הודעה שניתן לשלוח את סבתי בעלייה לגלית (עליית ילדים) לפלסטינה. ביינתים, אביה (אשר נדד בכל אירופה) הגיע לפריז ואם כיבוש הגרמנים בצרפת הוא קיבל ויזה לסין, (וכך הוא הגיע לסין בשנת 1939). הוא שהה בזמן שנות המלחמה בשנחאי. אמא שלה שנאלצה לעזוב את וינה, התלבטה אם להגיע לבעלה בדרך כשרה או לפלסטינה (לבת שלה) בדרך לא כשרה (עלייה לא לגלית). היא בחרה להגיע לבתה שבפלסטינה. אחד הגורמים שהשפיעו על עלייתה של סבתי ארצה זה הוא ליל הבדולח הנורא אשר בוא היא מתארת: "בתי כנסת נשרפו, חלונות נשברו, המוני יהודים צוו לצחצח ולשפשף את המדרכות, היהדים הושפלו ותהעללו בהם". נאצים הגיעו לבית לדירה של סבא וסבתא שלה, הסבא שלה התחזה לחולה. את כל החפצים שהיו מוכנים לנסיעה שלהם לפלסטינה (כי היו להם בני משפחה פה), הנאצים פתחו, ואת כל תכולת המזוודות זרקו החוצה. דודיה נעצרו והובעו למחנה מעצר, אך סבתי, אמא שלה, סבתא וסבא שלה ניצלו. מלבד ליל הבדולח כל האנטישמיות שנעשתה באירופה דחפה את סבתי ומשפחתה לברוח משם בחשש שמשהו רע יקרה להם. סבתי אומרת: : "השלטון הנאצי התחיל במרץ 1938, לאחר כמה ימים אבא שלי ברח (מכייון שהנאצים רדפו אחריו) בהיותי בת 11 בלבד. את הדירה נאלצנו לעזוב ואימא שלי
ואני עברנו לגור עם סבתא וסבא שלי." היא מספרת שכל כמה שבועות הם נאלצו לעזוב את מקום המגורים שלהם ולנדוד. סבתי הגיעה לישראל ב- 21.3.1939, כמה חודשים לפני פריצת מלחמת העולם השנייה. בהיותה בת 12 והיא נאלצה לשנות את שמה לתמר כי הם היו צריכים לבחור שם ישראלי מתוך רשימה של שמות וסבתי בחרה בשם זה. כאשר היא נאלצה לעזוב את וינה ולהעלות לכיוון ישראל היא תחילה נסעה ברכבת לעיר נמל בשם טריאז באיטליה ולאחר מכן הם שתו באונייה מטריאז לנמל חיפה. בארץ כאשר היא רק הגיעה לארץ היו התקפות של ערבים והיא נאלצה לנסוע באוטובוסים משוריינים מחשש לפגיעה. מהיגעה לישראל היא עברה לירושלים לפניימיה בצפון טלפיות היא מספרת על שנתיה הראשונות בפנימייה שהיא הגיעה לפנימיה בירושלים, בהייתה צעירה ביותר, ולטענתה היא סבלה שנתיים קשות (בגלל הנהלת הפנימייה שלא היה לה מושג בטיפול בילדים), סבתי לא ידעה עברית, וכך גם השאר הילדים בפניימיה אך היה ביניהם תקשורת כי כולם ידעו את השפה הגרמנית. שם הם עבדו 5 שעות ביום, ולמדו 4 שעות ביום. מי שהייתה האחראית לעליית הנוער הייתה גברת הנרייטה סול ולסבתי חשוב להזכיר את זה כי אותה גברת הגיעה לעיתים קרובות לפנימייה וכל הילדים התרגשו מזה. באותו הזמן הוצא הספר הלבן שהיה נגד עליית יהודים לארץ ישראל. ואז התחילו שביתות מחאה וגם היא הייתה חלק מזה. ובנוסף פרצה מלחמת העולם השנייה וכל הילדים דאגו לקרוביהם שנשארו באירופה. אחרי שנתיים שסבתי שהתה בפנמיימיה בירושלים כל קבוצת הילדים עברו במסגרת עליית הנוער להכשרה לקיבוץ עין גב שעל יד הכינרת. לטענתה אלו היו השנתיים המאושרות בחייה. לאחר מכן הם עברו להכשרה לפרדס חנה ומשם בגלל תנאים מסוימים סבתי עברה לת"א, לאמא ולסבא שלה אשר חיו יחדיו. והלכה שם לקורס מטפלות מדופלמות לתינוקות ולנשים בהריון. את זאב סבא שלי, היא פגשה בעין גב בהיותה בת 15. דרכיהם נפרדו, סבא שלי התגייס לצבא הבריטי וסבתי הגיעה לת"א, במקריות הם נפגשו בחיפה בהיותה בביקור שם והם התחילו בשלב הזה להתכתב, מההתכתבות התפתח רומן.... וחתונה. הם התחתנו ב- 6 לפברואר 1947. היא נחגגה בקפה וינה ברחוב העלייה בת"א שהיה שייך לדודים שלה. וסבתי אמרה שהיה לה נחמד מאוד והם גם רקדו ונהנו וכל המשפחה הייתה. ב- 1948 בערך במאי אביה של סבתי הגיע משנחאי אל פלסטינה. 
סבתי וסבא שלי התגוררו יחדיו ברמת גן ברחוב ז'בוטינסקי. אז פרצה מלחמת השחרור, סבא שלי התגייס למלחמה והשאיר את סבתי בהיריון עם דוד שלי עמוס. עמוס בנה הראשון נולד ב- 28.12.1948. לאחר 3 שנים סבי וסבתי עברו לשיכון קבע בחולון בשכונת רסקו רחוב קונגרס. שם נולדה ליאורה ביתם השנייה ב- 30.3.1952. ושלוש שנים לאחר מכן נולדו התאומות רותי ונעמי (שהיא אמא שלי).בשנת 1954 הוריה וסבא של סבתי חזרו לוינה, ונפטרו שם תוך שנתיים. סבתי וסבי ומשפחתיה עברו לבאר שבע עקב העבודה של סבי, והם נשארו שם במשך תקופה של 10 שנים. לטענתה אלה היו שנים טובות ויפות לכולם. לאחר מכן הם חזרו לת"א, לגור בבית בצהלה שם גם עמוס דודי התחתן וסבתי התחילה לעבוד בעיצוב פנים של רהיטים. היא מספרת שכל ילדיה כבר התחתנו הולידו לה 9 נכדים אשר כולם חיים יחדיו בתור משפחה מאוחדת ומלוכדת. סבתא שלי וסבא שלי חיים בעושר ואושר בנווה שרת פילדפיה 7. תחביב אהוב של סבתי זה לאסוף ינשופים ויש לה בערך 350 ינשופים, היא אוהבת לראות מיצגות באינטרנט ועבודות יד אומנותיות. ושל בעלה תחביביו קריאה ובעבר הוא צייר יפה מאוד וגם כן כתב שירים. כיום יש לה נכד אחד נשוי,ובראשון באוגוסט 2009 עלה נכדה באחרון לתורה
יום שלישי, 17 בפברואר 2009
נספחים
לסבתא שלי נאבדה המזוודה כאשר היא הגיעה לישראל אך יש לה עדיין דף אחד מיומן זיכרונות אשר היא כתבה עוד בוינה. דף זה הינו זיכרון מחברתה הכי טובה בהיותה עדיין בוינה
תרגום עברי: 
וינה 1938
"כאשר את בוחרת לך חברה
תבחרי את הטובה ביותר
כי בין 100 חברות
99 לא הטובות"
"למזכרת מחברתך הטובה לילי
לבשינסקי"
כיום יהודית שור
יום שני, 16 בפברואר 2009
העיר וינה, אוסטריה
העיר וינה
וינה היא העיר בירה של אוסטריה, ממוקמת ביבשת אירופה.
בשנת 1867 קיבלו היהודים בוינה זכויות מלאות. מאז גדל מספר היהודים בוינה וכן גם חלקם בחיי התרבות. בית מדרש לרבנים קם בעיר (1893-1938) והיו בה 17 בתי כנסת גדולים. מוזיאון יהודי וספריה גדולה ליד הקהילה. בימי מלחמת העולם השנייה ישבו בוינה 200,000 יהודים, בהם פליטים רבים מאירופה המזרחית. אחרי שהגרמנים סיפחו את אוסטריה, ב- 1938, נערכו פראות ביהודי וינה. אולם עד שפרצה המלחמה הותר ליהודים לצאת מאוסטריה, וכ- 80,000 מהם עלו לארץ ישראל. את השאר השיגו הנאצים והם רוכזו במחנות והושמדו.
וינה היא מרכז היהדות הגדול ביותר באוסטריה, ויש בו בית כנסת מרכזי, בתי כנסת קטנים, מוזיאון יהודי שהוקם בשנץ 1993 ובו אנדרטה לקורבנות השואה ומוסדות קהילה שונים. בווינה ישנם זרמים יהודים רבים, מחרדים עד רפורמים. בקהילה פועלים גם סניפים של בני עקיבא והשומר הצעיר.
וינה היא העיר בירה של אוסטריה, ממוקמת ביבשת אירופה.
בשנת 1867 קיבלו היהודים בוינה זכויות מלאות. מאז גדל מספר היהודים בוינה וכן גם חלקם בחיי התרבות. בית מדרש לרבנים קם בעיר (1893-1938) והיו בה 17 בתי כנסת גדולים. מוזיאון יהודי וספריה גדולה ליד הקהילה. בימי מלחמת העולם השנייה ישבו בוינה 200,000 יהודים, בהם פליטים רבים מאירופה המזרחית. אחרי שהגרמנים סיפחו את אוסטריה, ב- 1938, נערכו פראות ביהודי וינה. אולם עד שפרצה המלחמה הותר ליהודים לצאת מאוסטריה, וכ- 80,000 מהם עלו לארץ ישראל. את השאר השיגו הנאצים והם רוכזו במחנות והושמדו.
וינה היא מרכז היהדות הגדול ביותר באוסטריה, ויש בו בית כנסת מרכזי, בתי כנסת קטנים, מוזיאון יהודי שהוקם בשנץ 1993 ובו אנדרטה לקורבנות השואה ומוסדות קהילה שונים. בווינה ישנם זרמים יהודים רבים, מחרדים עד רפורמים. בקהילה פועלים גם סניפים של בני עקיבא והשומר הצעיר.
הירשם ל-
רשומות (Atom)